עזבו את אנה ווינטור, יש לי עורכת אהובה חדשה (ואגדית) ושמה דיאנה ורילנד (Diana Vreeland).

בכלל לא ידעתי על הסרט – עד שעברתי ליד בית קולנוע לא רחוק מהבית שלי וראיתי את השם של Vreeland מתנוסס ברשימה. מאז עבר בערך חודש וסוף סוף היום הייתה לי את הזדמנות לראות את הסרט.

הכרתי את העורכת האגדית לפני כן – ידעתי מי היא, מה היא עשתה בקריירה הארוכה שלה ב- Harper’s Bazaar וב- Vogue והשפעתה על עולם האופנה. יש לי אפילו ספר שלה, “Allure” שקניתי בשנה שעברה אך טרם קראתי (מודה באשמה). מה שלא ידעתי הוא שמדובר באישה מדהימה, מצחיקה, חכמה שסחפה אחריה את כל מי שהכיר אותה. כמו כן לא ידעתי על תרומתה הגדולה ל- Metropolitan Museum of Art והעבודה הכבירה שהיא עשתה למחלקת תלבושות.

אני מוותרת על החלק הביאוגראפי – כל המידע על Vreeland ניתן לקרוא כאן.

בנוסף לטעם מעולה, עין לחדשנות ורשימת חברים משפיעים ארוכה ( קוקו שאנל מישהו?) Vreeland היתה בעלת שנינות וחוש הומור נדירים. כל ראיון איתה – עורר ציחקוקים בעולם הקולנוע, כל משפט היה שווה ציטוט.

למשל:

– “הדבר הכי טוב לגבי לונדון הוא פריז” (“The best thing about London is Paris”)

– “ורוד הוא כחול נייבי של הודו” ( Pink is the navy blue of India”)

– “ביקיני הוא הדבר הכי גדול מאז פצצת אטום” (“The bikini is the biggest thing since the atom bomb”)

בנוסף לסיקור הקריירה המצליחה אנחנו לומדים על ילדותה של Vreeland, יחסיה עם אמה, אהבתה הרבה לסוסים (שממשיכה איתה לאורך הקריירה) חיי הנישואים והמשפחה שלה (שני בנים) שסבלו לא מעט עקב חיי חברה עמוסים של העורכת. ועדיין, בניה מדברים עליה עם חיבה והערכה רבה.

אני בהחלט ממליצה לראות את הסרט במידה וישנה הזדמנות – הוא ערוך היטב, מצחיק ומעניין – מחווה ראויה לאישה מדהימה.

אני משאירה אותכם עם קצת תמונות וטריילר קצר בתקווה שישאיר טעם של עוד…

*כל התמונות אינן שייכות לי ונלקחו ממקורות שונים כאן וכאן